פסק-דין בתיק ע"א 1046/05

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופט צבי דותן) מיום 23.11.04 (ת"א 594/04) שבו דחה בית המשפט תביעה שהגישה המערערת נגד המשיבות לפיצויים בגין נזק גוף שנגרם לה, כאשר נפלה מאתון שעליה רכבה, ונחבלה ברגלה.

1.         רקע

(א)                המערערת היא מורה שביום 22.12.98 השתתפה בטיול למורים לאזור הנגב (להלן: " הטיול"). הטיול אורגן על ידי החברה להגנת הטבע - המשיבה 1, שעיסוקה כולל בין השאר הדרכת טיולים וסיורים ברחבי הארץ (להלן: " המשיבה 1" או " החברה"). בטיול השתתפו המורים גם בחוויה של רכיבה על גבי חמורים. המשיבה 2, העוסקת בין השאר בטיולי רכיבה על חמורים באזור הנגב והמדבר (להלן: " המשיבה 2" או " בארותיים"), היא שניהלה את סיור הרכיבה. הסיור נערך באופן שלכל זוג משתתפים ניתן חמור שעליו רכבו לסרוגין, כאשר אחד מבני הזוג רוכב על החמור והשני אוחז בחבל הקשור לחמור.

(ב)                המערערת ובת זוגה לרכיבה הגב' נלידה איזיפס (להלן: " הגב' איזיפס") יצאו לרכיבה על גבי אתון (להלן: " האתון"), כשהגב' איזיפס רוכבת והמערערת אוחזת בחבל הקשור לאתון. בהמשך הסיור עברה המערערת לרכב על האתון, ולאחר זמן מה נפלה ממנה ונחבלה בקרסול רגלה השמאלית. המערערת פונתה לבית החולים סורוקה שם אובחן שבר בקרסול. מאוחר יותר, היא הועברה לבית חולים הדסה עין כרם ונותחה למחרת היום. נקדים את המאוחר ונאמר כבר עתה שד"ר י' קורן, מומחה רפואי בתחום האורטופדי שמינה בית משפט קמא, העריך את נכותה של המערערת בשיעור של 10 אחוזים.

(ג)                  המערערת הגישה לבית משפט קמא תביעה נגד המשיבות בטענה שברשלנותן הן אחראיות לנזק שנגרם לה בנפילה. בין היתר טענה המערערת: שלא קיבלה סיוע בעלייה על האתון, שהשמיכה שהייתה מונחת על האתון לא חוברה ולא קובעה לגופה, שעל האתון לא היו רתמות, אוכף או כל מתקן אחר שאפשר היה לאחוז בו תוך כדי הרכיבה במיוחד כשהאתון פרצה לפתע בדהירה, ושהשביל שבו נערך הסיור היה מסוכן בגלל תלילותו וריבוי אבנים עליו. כמו כן טענה המערערת כי לא פונתה כראוי ובזמן לקבלת טיפול רפואי.

(ד)                המשיבות כפרו בתביעה. החברה טענה כי יש לדחות התביעה נגדה בהעדר עילה ויריבות, הן משום שהדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכון סביר הן משום שהחברה אינה קשורה לארגון סיור החמורים. בארותיים הכחישה את התאונה והנזקים הנטענים, וטענה כי המערערת קיבלה הדרכה מתאימה, לא הייתה חשופה לסיכונים מיוחדים, וגם אם היו סיכונים - הרי שבעצם רכיבתה על האתון הסכימה לקבל אותם על עצמה.

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                בית משפט קמא בחן את טענות בעלי הדין לנוכח העדויות והראיות אשר הובאו לפניו והגיע למסקנה שיש לדחות את התביעה. לאחר שבית משפט קמא קבע שלא הוכח לו שהאתון רצה או דהרה במורד, דן הוא בטענתה העיקרית של המערערת, שנחלקה למעשה לשלושה סעיפים: " עיקר טענתה של המערערת מתמקדת בכך (א) שהאוכף היה בלתי יציב ולא מחובר לגוף האתון (ב) שלא היה על גוף האתון כל דבר להיאחז בו מלבד האוכף הבלתי יציב (ג) שהמסלול היה במורד משופע" (עמ' 3 לפסק הדין). בית המשפט הגיע למסקנה שהמערערת לא הוכיחה אף אחד משלושת סעיפי טענתה. כמו כן נמצא כי המערערת קיבלה הדרכה מספקת באשר לאופן הרכיבה על האתון. את טענת המערערת לאי מתן טיפול רפואי ראוי, דחה בית המשפט מהטעם שטענה זו אינה רלוונטית לסוגיית האחריות לתאונה עצמה, והמערערת לא טענה שהטיפול הרפואי או העדרו החמירו את נזקיה. באשר לחברה הוסיף בית משפט קמא ואמר כי טענת המערערת שהחברה  התרשלה באופן שבו בחרה את מארגני טיול החמורים, היא אמירה סתמית חסרת כל בסיס. בארותיים היא חברה המתמחה בטיולי חמורים והמסלול התאים לנסיבות העניין.

(ב)                בית משפט קמא סיכם ואמר:

" סיכום כל האמור לעיל הוא שהנתבעות [המשיבות] לא חשפו את התובעת [המערערת] לסיכון שהוא בלתי סביר לסוג זה של פעילות (טיול בחיק הטבע), ואין להטיל עליהן או על מי מהן אחריות בנזיקין, בין משום שלא קמה חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים שהם טבעיים, רגילים, סבירים, לסוג הפעילות שמדובר בה, ובין משום שהנתבעות [המשיבות] מילאו אחר חובת הזהירות (אם מוטלת כזאת) במובן זה שנקטו באמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות העניין" (עמ' 7 לפסק הדין).

3.         טענות המערערת

(א)                המערערת טוענת כי המשיבות חשפו אותה לסיכון בלתי סביר לפעילות של טיול בחיק הטבע, ושהראיות שהובאו הוכיחו זאת. כמו כן טוענת המערערת כי חלה על המשיבות חובת זהירות קונקרטית כלפיה, והן הפרו אותה.

(ב)                המערערת מוסיפה וטוענת שיש להחיל על עניינה את הכלל הדבר מדבר בעדו (סעיפים 40-41 לפקודת הנזיקין, נוסח חדש (להלן: " פקודת הנזיקין")), נטל הראיה שלא הייתה רשלנות עבר לכתפי המשיבות, ואלו לא הרימו אותו.

(ג)                  כמו כן טוענת המערערת נגד קביעותיו של בית משפט קמא שקבע שלא הוכיחה את טענותיה ושקיבל כמהימנה את עדותו של מר הר-טוב מטעם בארותיים. המערערת משיגה גם על קביעותיו של בית משפט קמא שמקובל לרכב על אתון ללא מושכות ורתמה, שנתיב הרכיבה לא היה מסוכן לנשים המטיילות שהיו בנות גילה ושניתנה הדרכה מספקת לרכיבה על האתון שהיא בעל חיים נוח ושקט.

4.         טענות המשיבות

המשיבות תומכות בפסק הדין של בית משפט קמא מנימוקיו וטוענות שמדובר בקביעות שבעובדה שערכאת הערעור לא תתערב בהן. הן טוענת שהמערערת לא הוכיחה שאירוע הנפילה מהאתון אכן קרה כפי גרסתה. גם אם אכן אירעה הנפילה כפי שטוענת המערערת הרי האחריות בגינה אינה מוטלת על המשיבות. כמוח כן המשיבות טוענות לרשלנות תורמת של המערערת, שנהגה בקלות דעת וחוסר אכפתיות. 

5.         דיון והכרעה

(א)                הערעור רובו ככולו מכוון נגד ממצאים שבעובדה והערכות שבמהימנות. עניינים אלו מסורים להכרעתו של בית משפט קמא שהוא הערכאה הדיונית ואין לנו אלא לשוב ולהזכיר שבית משפט שלערעור יתערב בהם במקרים חריגים בלבד; המקרה שלפנינו אינו כזה. בית משפט קמא בחן את הראיות שבאו לפניו, העריך את מהימנות העדויות והכריע על פי ממצאיו. אגב כך דן בית משפט קמא בכל טענות המערערת לעניין רשלנותן של כל אחת מהמשיבות, ושל שתיהן יחד, ודחה כל טענה וטענה תוך שהוא מנמק את ממצאיו ומסקנותיו באורח מפורט וברור. כך למשל דחה בית משפט קמא את טענתה העובדתית של המערערת שמסלול הסיור היה תלול בשיעור של 45 מעלות, וזאת הן על יסוד עדות העדה מטעמה הגב' שגיא שהעידה שהשיפוע לא היה ארוך "וגם לא מאוד תלול", הן על פי עד אחר שהעיד שבעת הנפילה הייתה המערערת במישור (והדבר נלמד גם מעדות המערערת). לא מצאנו שממצאיו של בית משפט קמא אינם מתיישבים עם חומר הראיות והגיון הדברים. אדרבא, אנו סבורים שפסק דינו מעוגן היטב בחומר הראיות שהיה לפניו, ולא מצאנו בו טעות.